“מה שעולם העבודה צריך זה יותר תינוקות”, חורצת היזמית מיכל גלר (42), בעליה של חברת “בית גולן”. כשגלר מדברת על תינוקות היא לא מתכוונת לאחד או שניים, וכשהיא מדברת על עבודה, היא לא מתכוונת בהכרח למשרדים ממוזגים ולחדרי ישיבות אלא לאתרי בניה מלאי אבק, פיח ופועלי בניין. מיכל גלר היא יזמית ומנהלת פרויקטים של בניית בתים פרטיים בצפון הארץ, אישה יחידה בין גברים. וכן היא גם אימא לשבעה ילדים שלידותיהם מלוות את הטיים ליין המקצועי שלה כבר 20 שנה. “עד גיל שנה אפשר לקחת תינוק לכל מקום עבודה, ואני מדמיינת עולם שבו נראה את זה יותר ויותר. צריך ילדים בתוך החיים העסקיים, הנוכחות שלהם מביאה לזרימה, שמחה וחיוניות. נוכחות של תינוק ממיסה כל קונפליקט”.
עבור גלר הביטוי “חופשת לידה” הוא די נטול משמעות. “עם כרמי, הקטנה שלי בת השנה וחצי, הייתי צריכה להגיע כמה פעמים במהלך חופשת הלידה לאתר בניה”, היא מספרת, “כשזה קורה כולם עוצרים את העבודות, מתחשבים ומכינים לי פינה שבה אניק בנחת. את לא יכולה לנתק את עצמך מהעסק שלך, גם בחופשת לידה. רק להוריד הילוך”.
אבל ההילוך גבוה מתמיד. בימים אלה אחראית גלר על לא פחות מ־25 פרויקטים בצפון הארץ, כולם פרי יוזמתה, ומנצחת על 20 עובדים. חלק מחייה העסקיים תועדו בתוכנית “אימא במשרה מלאה” עם גלית גוטמן, כוכבת השער שלנו, ועסקה בשילוב של אימהות וקריירה. “אני מקבלת תגובות מדהימות, אישה אחת אפילו החליטה לעשות עוד ילד בעקבותיי”, היא מספרת בגאווה.
מיכל גלר לובשת שמלה של רונן חן | צילום: מירי דוידוביץ’, סטיילינג: שיר פלד, איפור ושיער: נועה אלפנדרי
מרד קצר וסוער
“דתיות עסקיות” הפכה להיות באז וורד לאחרונה, הרבה בזכות קבוצת הפייסבוק הפופולרית “דתיות עסקיות מדברות”, שגלר הייתה בין מנהלותיה ומונה היום מעל 10 אלפים משתתפות המבשרות על מהפכה. “כל הנושא של חירות כלכלית לנשים מתחיל להתעורר במגזר הדתי. יש הרבה נשים במשרות בכירות אבל הן שכירות, שזה קונספט אחר לגמרי. לצאת לעצמאות, להיות בעלת עסק משלך, זה משהו פחות נפוץ אצלנו במגזר”.
למה בעצם?
“בקרב הציבור הדתי האישה היא בדרך כלל לא המפרנסת העיקרית, המקום שלה הוא בבית. זה קשור לנישואים בגיל צעיר מאוד וכניסה מהירה להרפתקאות ההורות, ואין מקום לפיתוח הקריירה. אבל העניין מתעורר, נשים דתיות מבינות שהן יכולות להגשים את עצמן לא רק דרך האימהות”.
את חושבת שיש הבדל בין דתיות עסקיות לבין דתיים עסקיים?
“אני חושבת שכנשים באופן כללי אנחנו פחות תחרותיות בדנ”א שלנו, אנחנו פועלות ממקום אחר מאשר גברים, פחות הישרדותי ובמיוחד בחברה הדתית. אין חינוך למימוש עצמי אלא לשליחות, והמילה כסף לא נאמרת. אבל אימא שלי תמיד אמרה – ‘אין מצווה לקדש את הדלות’. להיות עני זו לא מצווה ולהתפרנס זה לא בושה. לפעמים בקבוצה אני שומעת מנשים שהן רוצות להיות כמוני ומרגישה עם זה אי נוחות, הן גם פונות אלי שאייעץ להן בפרטי. אם יש הבדל ביני לבין נשים אחרות שם הוא שאני לא רואה את עצמי ׳קודם כול אימא׳. קשה לי לנהל שיח עם אישה שחושבת שהיא צריכה להיות בבית באחת בצוהריים. זאת תקרת זכוכית, כי מה אפשר להספיק במסגרת זמן כזאת?”.
את מרגישה שיש הרבה שוני בינך לבין נשים דתיות אחרות?
“לפני כמה שנים עשו איתי ריאיון בקבוצה. מישהי שאלה אותי מתי היה הרגע שבעלי התחיל לתמוך בי, ובעצם השאלה הזאת הבנתי עד כמה אני לא בכיוון בכלל. הרי לא היה אפילו רגע אחד שבו דובי לא תמך בי. אני גם בודדה שם לפעמים, ובכלל בעולם שלי, כי אין מישהי דתייה שעושה את מה שאני עושה. לגרפיקאיות יש קולגות לדבר איתן, אבל לי אין מישהי שהיא מעולם התוכן שלי. כל החברים שלי מהתחום הם גברים ואין להם את ההתמודדות שלי כאישה”.
בית צמוד קרקע שנבנה בליווי מיכל גלר | צילום: משה כהן
גלר היא סוג של אאוטסיידרית, אישה יחידה בין גברים – אבל היא לא מוטרדת מתחושות של זרות. ייתכן שהסיבה לכך היא שהן ליוו אותה כל חייה. “נולדתי למשפחה דתית בגבעתיים, אחת משישה ילדים”, היא מספרת, “היינו כיפות סרוגות אבל בתחילת גיל ההתבגרות שלי ההורים התחילו להתחרד, לעבור להארד קור של הדת. הם רצו לעבור לבני ברק, וזה לא התאים לי וגרם לי להתרחק מהדת לגמרי”.
נקודת האל חזור מבחינת יחסיה של גלר עם משפחתה הייתה בהחלטה להתגייס. כמו לא מעט דתיים לשעבר היא הוכרה כחיילת בודדה. “זה לא מקובל בציבור הדתי שבחורה מתגייסת, בעיקר אצל הליטאים שזה מה שהמשפחה שלי הפכה להיות. החלטה כזאת משפיעה על כלל המשפחה. להורים שלי לא הייתה ברירה, הם היו צריכים לבחור ביני לבין שאר הילדים. הם ידעו שאם אגיע לבית שלהם עם מדים זה יפגע בשידוך של כל שאר האחים שלי”. היא חיה כחילונית אצל סבתא שלה למשך כמה שנים, אבל החיפוש העצמי שלח אותה בסופו של דבר בחזרה לדת, ובגיל 21 גלר הייתה שוב דתייה ונשואה לדובי. “זה היה מרד קצר אבל סוער”, היא מסכמת.
בלי רגשי אשם הוריים
גלר, שעוד בילדותה מכרה מזוזות שפיסלה מפימו מבית לבית, החלה לעבוד אחרי נישואיה בחברת נדל”ן כיועצת למגזר הדתי. הם עברו לצפון בעקבות הוריו של בן זוגה ונולדו להם שלושה בנים. בשלב הזה החליטה גלר כי הגיע הזמן להקים חברה משלה. “זה בכלל התחיל בהתנדבות. היה קבלן שהיה אמור לבנות שכונה בחיספין ונעלם. הם היו חייבים ייעוץ בתכנון הבתים שלהם וביקשו ממני עזרה. עד מהרה הבנתי שזה מה שצריכים אנשים שבונים צמודי קרקע – ליווי. אני לא קבלנית, כי אני לא שמה את הכסף שלי, אבל אני מלווה כל פרויקט מאפס עד שהבית מוכן”.
עם השנים נולדו להם עוד ועוד ילדים, וגלר גילתה באופן מפתיע שעם כל ילד – היכולות העסקיות שלה רק צומחות. “שבעה ילדים מציפים בדיוק את סדר העדיפויות הנכון. זה נותן לי כלים להבין את הלקוחות שלי ולעזור להם. אני שואלת את עצמי הרבה ‘מה זה בית? מה צריך שיהיה בבית? מה קורה בסלון, במטבח, בחדר הילדים?’. אני יודעת למשל, שילד רוצה להיות קרוב להורים שלו כשהם מכינים ארוחת ערב, אז אני תמיד אומרת ללקוחות שלי לא לעשות את חדר הילדים רחוק מדי מהמטבח”.
עם כל היתרונות של האימהות, את עובדת בסביבה גברית ומחוספסת. איך זה מסתדר?
“אני עושה כל מה שצריך, גם אם זה מגיע ללהפוך שולחנות. אני יודעת לדרוש דברים מבעלי מקצוע ומלקוחות כשצריך. יש מעט מאוד נשים בתחום הזה – בתכנון בתים תראי נשים אבל לא ביזמות ובניהול פרויקטים ואצלי זה עוד יותר מורכב כי רוב העובדים שלי דרוזים, אלה העובדים שיש לנו בצפון. הם מקצוענים שאין דברים כאלה והמחירים שלהם מצוינים, אבל אצלם לנשים יש תפקיד אחר בחברה. אין שם הרבה נשים שנותנות הוראות לגבר, וזה התפקיד שלי. אז אני יודעת להפעיל רגישות, לא לדרוך ולא לזלזל בכבוד שלהם”.ֿ
מיכל גלר לובשת חולצה של Mon ami by Ami Sanzuri ומעיל של קארן אוברזון | צילום: מירי דוידוביץ’, סטיילינג: שיר פלד
בעוד גלר הלכה והתעצמה בעולם היזמות, בעלה הוא עובד ציבור ומרכז את הפרויקט “עיר ללא אלימות” עבור מחוז צפון. השבט שלהם כולל את אור (20), תלמיד בישיבת הסדר, איתן (18) וישי (15), תלמידים בישיבות תיכוניות בחיספין (“לצערי הם לא ישנים בבית אלא בפנימייה אבל אנחנו מתראים הרבה, זה כאן ביישוב”), והדור הצעיר: גלעד (13.5), רעיה (10), טל (7) וכרמי בת השנה וחצי.
את לא סובלת מרגשי אשמה הוריים?
“בכלל לא. יש הרבה הורים שאכולים נקיפות מצפון והילדים שלהם רוכבים על זה. בעיניי את צריכה להיות שלמה עם הבחירה שלך, לא להסתכל אחורה אלא לצדדים. הרי גם הורים שנשארו בבית, לילדים שלהם יהיה על מה להתחשבן איתם. הילדים שלי לא מסתובבים בתחושות קיפוח יותר מילד שהוריו חוזרים באחת. ילד תמיד רוצה יותר, בין אם זה משחק או מחשב או אימא. אבל זה מה יש, חשוב שיבינו באופן כללי שבחיים זה מה שיש”.
הרבה אימהות עובדות היו שמחות ללמוד את הגישה הזאת.
“אני לא מממשת את עצמי על חשבון הילדים. אני עושה דברים משמעותיים, ואני רוצה שכשהילדים שלי יגדלו הם ילמדו להיות משמעותיים ולהטביע חותם בכל דבר שהם יעשו. יש אימהות שיושבות עם סמארטפון בזמן שהן עם הילדים שלהן, הן לא באמת נוכחות. לא כל מי שאומר שהוא נמצא הרבה עם הילדים שלו, באמת שם בשבילם”.
בית צמוד קרקע שנבנה בליווי מיכל גלר | צילום: משה כהן
“הרב קלנר הוא גאון אבל לא עשה עדכון תוכנה”
מי ששואלת את עצמה ‘איך זה יכול להיות?’ התשובה היא הורות שוויונית מצד בן זוגה. “אני עושה מעט מאוד דברים בבית”, אומרת גלר בלי להתנצל, “דובי עושה הכול, מלקום לתינוקת ועד גיהוץ, אני מנקה קצת ושנינו מבשלים. זה תמיד היה ככה אצלנו. כשהבכור היה בן שנה והוא קיבל בובה ועגלה, סביבנו פתחו עיניים, אבל אני מעולם לא הבנתי מה הבעיה, למה שרק בנות ישחקו עם עגלה? הרי בעלי מוביל תינוק בעגלה לא פחות ממני”.
איך מגיבים אלייך בקהילה הציונית דתית? את לא בדיוק נכנסת למשבצת מסודרת.
“אני מניחה שיש אנשים שאנחנו לא מספיק דתיים בשבילם אבל אני לא מתעסקת בזה, אני לא אדם של דגלים. מאבק מייצר התכנסות, התבדלות וריחוק. כשיאיר לפיד יצא בצורה בוטה נגד גיוס חרדים הוא יצר מלחמת עולם – אבל היום הם כבר מתגייסים בלי שיכריחו אותם. כשאני מאמינה במשהו אני לא צועקת בצמתים אלא חיה אותו”.
הממשלה לא נפלה בגלל גיוס חרדים.
״נכון, אבל מה שבטוח הוא שהיום כולם רואים שביבי לא מנהל את המדינה, החרדים מנהלים את המדינה. אבל גדולי הדור של הציבור החרדי נעלמים לאט לאט, הם מזדקנים ונפטרים ומגיע דור חדש, ואנשים מבינים שצריך לצאת לעבוד ולפרנס משפחות ורואים שגדולי הדור לא מביאים להם את הפרנסה, ושכבר אי אפשר לחיות מקצבת משרד הדתות”.
את חושבת שבנות דתיות צריכות ללכת לשירות לאומי במקום להתגייס לצבא?
“הבת הגדולה שלנו בת 10.5, אני מאוד מקווה שהיא תלך לצבא ותביא את עצמה לידי ביטוי. שירות לאומי הוא מערכת פחות מוגנת עבור אישה. היום יש מבחר של תפקידים משמעותיים בצבא ואני מקווה שהיא תבחר בזה. מתגייסות אצלנו יותר בנות לצבא מאי פעם, פעם דתייה שהתגייסה נחשבה לחריגה אבל זה משתנה. אנשים יותר מקשיבים לעצמם ופחות לרבנים”.
מיכל גלר לובשת שמלה של רונן חן | צילום: מירי דוידוביץ’ סטיילינג: שיר פלד
יש רבנים פנאטים בתוך היהדות הציונית שמסיתים נגד גיוס לצה”ל או נגד נשים באופן כללי כמו הרב קלנר מהישיבה הקדם צבאית עלי, שגם בעלך דובי למד בה.
“דובי ואני מכירים את הרב קלנר וגם את בנו. קלנר הוא אדם גדול וגאון אבל הוא לא עשה עדכון תוכנה לצערי. מי שמדבר בצורה כזאת על נשים, יש לו חוסר חיבור טוטאלי, והבעיה שלי היא שהתלמידים שלו, שעכשיו יושבים על ספסלי בית המדרש ושומעים את זה, יצאו החוצה ויחפשו בת זוג ומאוד יופתעו לגלות שמעט מאוד נשים נמצאות בז’אנר הזה ורוצות רק לשבת בבית ולגדל את הילדים. הדבר האחרון שאישה רוצה שיחשבו עליה זה שהיא לא מסוגלת להבין את עומקה של תורה וללמוד תורה, וזה נזק עצום לומר שאישה שמממשת את עצמה היא לא נשית ולא ראויה. הרב קלנר עשה נזק עצום לעצמו ולעלי, אבל לצערי הישיבה הזו התחילה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה מזמן, אני לא יודעת מי הולך ללמוד שם היום. כשדובי למד שם זה היה מאוד שונה, לא היה שיח כזה. אולי לרב קלנר יש דברים חכמים להגיד על דברים אחרים, כמו מרצה באוניברסיטה שאני לא חייבת להסכים איתו על כל דבר”.
אנשים חילוניים לא רגילים לדתיים כמוך. יש לנו שטאנץ אחר בראש.
“יש אנשים שלא רוצים שיכניסו אותם לוויקיפדיה, שלא יתייגו אותם וישימו אותם במשבצת. כשאני כותבת פוסטים בפייסבוק, לפעמים הקוראים הדתיים שלי מרגישים שאני בוגדת בהם כי מה שאני כותבת לא מסתדר עם רשימת המכולת שיש להם בראש. אבל ככה אני חיה וככה אני מחנכת את הילדים שלי – להיות נאמנים לעצמם. לא להגיד רק מה שהרב אמר”.
קישור למגזין באתר ״את״ https://www.atmag.co.il/%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%92%D7%9C%D7%A8/