בעוד כחודש ימים, יחלו לקדוח יסודות של בית נוסף בהרחבה של קיבוץ אפיק. עבור מיכל גלר זה לא סתם עוד בית, זה הבית המאה שהיא בונה עבור משפחות חדשות שעברו לצפון. שבעים ותשעה בתים היא בנתה פה ביישובי הגולן ואת היתר – בגליל.
מיכל, 20 שנה בגולן, במקור מגבעתיים, עברה לכאן מהשומרון. היא אימא לשבעה ילדים, נשואה לדובי גלר וגרה בחיספין, אשת קריירה עסוקה, בעלת חברה ליזמות וניהול פרויקטים שנקראת “בית בגולן”.
“אנחנו נותנים מענה למשפחות שרוצות לבנות בית באחד היישובים, לעמוד בתקציב שלהן ולבנות באיכות גבוהה, מרגע קבלת המגרש ועד קבלת המפתח”, מסבירה מיכל. “יש צוות מתכננים, מהנדסים, יועצי קרקע, מפקחים וקבלנים מבצעים. אנחנו מלווים את המשפחה, מהשלב שהם עוד לא בגולן ועד שהמשאית מגיעה ופורקת את הרהיטים, כולל לתלות להם את הנברשות ואת המתקן של נייר הטואלט”.
את החברה פתחה לפני 11 שנים. “לא חלמתי להיות קבלנית בנייה. התגלגלתי לתחום והתאהבתי בו. יש בזה ממשק בין האהבה שלי לאנשים לבין האהבה גדולה ליצירתיות והצמחה של יש מאין. כל משפחה היא סיפור בפני עצמו ונוצר מפגש עם אנשים שצריך לחשוב אתם איך ייראו החיים שלהם בעתיד וגם לשמור שלא יכנסו לסחרור כלכלי”.
את זוכרת את הבית הראשון?
“הבית הראשון שלי נבנה עבור עולים חדשים, שלא ידעו את השפה והיו די חסרי אונים. הם הגיעו להרחבה בחיספין, שאותה ניהלתי והסבירו להם שאם הם רוצים לגור בגולן, האופציה היחידה היא לבנות בית. פנו אליי לעזור להם והרמתי את הכפפה. משם זה התחיל, כפרויקט התנדבותי במטרה לאפשר קליטה חלקה ונעימה יותר לגולן.
“אחר כך, הצטרפו משפחות נוספות שראו כי טוב ורצו גם הן את הליווי ופתאום, זה הפך לעסק ומשם להקמת חברה. התחלתי לחשוב מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה וככל שעבר הזמן, למדתי והתמקצעתי והשגתי את אנשי המקצוע הכי טובים, כולם מהגולן – מהנדסים, מפקחים, אדריכלים, אינסטלטורים, חשמלאים, יועצי קרקע, קבלני שלד, צבעים, טייחים, אנשי אלומיניום. אני בעד כלכלה מקומית ומה שמדהים בעיניי זה שאתה מגלה אילו אנשי מקצוע טובים יש כאן. אני משלבת עבודה עם דתיים, חילונים, דרוזים והחיבור הזה הוא פרקטי ונפלא בעיניי. יש מערכת של אמון ושיתוף פעולה והדדיות, זה הופך להיות ממש חברות של כולנו יחד”.
מאז הקימה החברה של מיכל בתים במבוא חמה, אפיק, בני יהודה, גשור, אבנ”י אית”ן, נוב, רמג”ש, חיספין, יונתן, עין זיוון, אלרום, נטור, קצרין ועוד היד נטויה. חלק מהבתים מאוכלסים ,חלק בתכנון, חלק בביצוע.
איזה בית ריגש אותך במיוחד?
“בניתי למשפחה שפונתה מביתה בגוש קטיף, זמן קצר אחרי הפינוי. הם הפכו להיות סוג של משפחה שלי. את המזוזות שהיו להם בבית שנהרס, המשפחה קבעה בבית החדש . חנוכת הבית היה הדבר הכי טרגי ומרגש שנכחתי בו. אני שמחה שהייתי חלק מהצמיחה והשיקום והבנייה שלהם אחרי הפינוי”.
קידום נשים בעסקים
אישה במקצוע יזמות בניה וניהול פרוייקטים הוא דבר לא שגרתי, אישה דתייה – על אחת כמה וכמה וכשאת אימא לשבעה ילדים, האתגר כפול ומכופל.
מיכל: “כל הקולגות שלי הם גברים. אין הרבה נשים במקצוע הזה, בטח לא נשים דתיות ועם גודל המשפחה שלי, זה הופך את הכול ליותר מורכב. זהו תחום מאוד תחרותי. יש אנשים עבורם זה שאני אישה מהווה יתרון אצלם ויש כאלה שזה מאיים עליהם. אני אישה עם כל הנשיות שלי, בתחום גברי.
קודם כול, מדובר במקצוענות ולא משנה אם אני אישה, או גבר. העולם הזה מאוד מחוספס, עם לא מעט אגו והבונוס הוא שאני לא במשחק של האגו. אני לומדת מכל אחד ולא נמצאת בתחרות עם אף אחד. אני מביאה את עצמי עם האישיות שלי, המהות שלי, המשפחה שלי, בטבעיות.
“הילדים שלי מאוד עצמאיים. אני לא נמצאת הרבה בבית, זה לא קל להם, אבל הם גאים בי. כלום לא היה קורה בלי דובי, בעלי, בן הזוג שלי, והחבר הכי טוב שלי. הוא תומך ודוחף ומפרגן ובנוסף גם הוא עובד עושה מילואים ומפקד כיתת הכוננות ביישוב. זה סוג כזה של טוטליות – אין לי חופשות לידה. כמובן, לא יעצרו שום פרויקט אם ילדתי ילד…
“הילדים יודעים שבשביל להיות ילדים מאושרים, הם צריכים הורים מאושרים. הם מאוד עוזרים ושותפים וגם הם מפתחים יזמויות משל עצמם, כל אחד בתחום שלו. הקטנים רוחצים מכוניות לפני פסח, אחד פתח בגיל 16 עסק של גינון ועובד בזה במרץ כבר שלוש שנים וכל אחד עובד עם השני. אחד כורך ספרים ותלה מודעות בבתי הכנסת ובבתי ספר. אפילו הבן הרביעי, שרק עכשיו חגג בר-מצווה, מצטרף לעזור להם ומרוויח את כספו. הם מנהלים את הכסף שלהם ומשקיעים אותו ומוציאים על מה שהם אוהבים”.
אם גם ככה יש למיכל הרבה עבודה ומעט זמן, היא מנהלת במקביל קבוצת פייסבוק של מעל 9000 נשות עסקים ומשמשת אחת משש מנהלות של קבוצה שנקראת “דתיות עסקיות מדברות”.
“קידום נשים בעסקים, פריצת גבולות ומעמד נשים זה דבר שמאוד חשוב לי. אני נמצאת בחברה גברית כל היום, ואנשים עצמאיים סובלים מהתופעה שנקראת “בדידות עסקית. הקבוצה הזו באה מפורמט, שאת אמנם עצמאית, אבל את לא לבד וכולן מתמודדות בסופו של יום עם אותן דברים. אני חושבת שאישה יכולה לעשות הכול, אבל אני מאמינה שאישה לא צריכה לבטל את הנשיות שלה בגלל שהיא מנהלת עסק בעולם גברי. בקבוצה הזו, שכבר מזמן לא כוללת רק נשים דתיות, אנחנו מעלות את האתגרים שלנו וחולקות את העצות. הקבוצה כבר לא רק וירטואלית, אנחנו מקיימות מפגשים, וועידות וכנסים ומכירות הרבה מנשות הקבוצה באופן אישי”.
לבנות את הבית המאה בשנת החמישים לחידוש ההתיישבות בגולן, מה זה גורם לך להרגיש?
“אני רואה את עצמי כחלק מבוני הארץ ככה, באופן הכי פשוט ואמיתי. לבנות את הארץ וליישב אותה זו זכות שאין גדולה ממנה. לפני המקום העסקי והנשי, כשאני מגיעה לשטח ומגיע המיקרופייל ויוצקים יסודות ובטון, זה משהו שאני רואה בו זכות – בשביל זה אני פה.
“הסבים והסבתות שלי, שיש להם מספרים על הידיים ושרדו את אושוויץ, אם מישהו היה אומר להם שהנכדה שלהם תבנה בתים בארץ ישראל, הם לא היו מאמינים. זה מרגש אותי כל פעם מחדש ולבנות בגולן זה עוד יותר מרגש. אם הם היו יודעים שתהיה פה עוד פעם התיישבות משגשגת, שיגורו פה כמה דורות, סבים סבתות ובנים ובנות ונכדים ונכדות – זה שווה הכול”.
“אני מעריצה את התשוקה שהיתה למייסדי הגולן. היום אנחנו מפונקים, יש לנו הכל. הם היו בלי חשמל ובלי מים כמו עם ישראל במדבר, הם היו צריכים להקים הכל מאפס. הגולן היה בור וחורבות – והם בנו הכל בידיים שלהם. לא היה פה כלום – לא בתי קפה ולא אוטובוסים ולא בתים ולא חימום ולא תשתיות. אנשים ויתרו על כל נוחות אפשרית שהיו יכולים לקבל- זו חלוציות שאין אותה כבר. אני מנסה לעבוד ממקום כזה של תשוקה ואני מרגישה שרק התחלתי.”
קישור לכתבה באתר מועצה האיזורית גולן – https://www.golan.org.il/magazine/april2017/geler/